"אנחנו מתים בקצב של אחד בשלושה שבועות". לוויות של חברים מהפלמ"ח, הן כמעט הסיבה היחידה לכך שנתיבה בן יהודה יוצאת מביתה. בדירתה ברח הפלמ"ח בירושלים יושבת תיבה, בת 72, ומולה דולקות שלוש טלוויזיות, והרביעית "מתה". נתיבה לא רוצה שזרים ייכנסו לדירתה, משום שהדירה מוזנחת, ובאוויר ריח של חתולים. במשך שנים גידלה 17 חתולים כשהאחרון, "אחרונים", מת במהלך הצילומים.

היא יוצאת מביתה רק בשני מקרים נוספים: כשהיא נוסעת פעם בשנה לכליל, שם גרה בתה עמל, ופעם בשבוע כשהיא נוסעת לאולפן כדי להגיש את תוכנית הרדיו שלה. "נתיבה מקשיבה ומדברת" היא תוכנית של שיחות אל תוך הלילה עם אנשים שאינם ישנים. מדברים שם רק על דברים טובים ומשמיעים רק שירים ישנים ששרו לפני 48, אלה שירי נעוריה.
היא לוקחת אותנו לצפת ומספרת אנקדוטות משעשעות ומכאיבות על כיבוש העיר. עד היום רועדות לה הידיים כשהיא נזכרת במלחמה ההיא. רק בת 21, אבל כבר ירתה באויב פנים מול פנים, מה שגרם לה להרגיש "זקנה כבר מגיל עשרים ואחת".

נתיבה היא סבתא לארבעה נכדים. בבית של עמל בכליל נוגעים במקומות הכואבים של החברה הישראלית-אמא
פלמ"חניקית שהקימה מדינה ו"כולה על כתפיה הצרות", לבת חוזרת בתשובה ונכד אשר בחר לא לשרת בצבא. נתיבה היא מרואיינת מבריקה, חדה, בלתי צפויה; אך גם סגורה מאוד-אשה תוססת ומלאת פרדוקסים, מדברת ללא הפסקה ברהיטות האופיינית לה, בכנות מצחיקה ומכאיבה.