77 דקות / 2019 /  ישראל /בלגיה / צרפתית

למה הסכמת לעשות את הסרט הזה?", שאלתי את אמי והיא ענתה: "כי חשבתי שככה יהיה לי בן". כך נפתח סרטי "הגלויה האחרונה".

הסרט מתרחש באנטוורפן שבבלגיה, עיר הולדתי. הוא מגולל את סיפור היחסים הכאובים בין אמי בת ה-87 לביני, הבן שסבל כל חייו מהשתיקה ששלטה בחיי המשפחה שלנו. שתיקתה של אימי עמדה תמיד כחיץ בינינו. היא כיסתה על סודותיו של הסיפור המשפחתי שלנו, שראשיתו בימי השואה. את חלקו של הסיפור גיליתי בהיותי בן עשר והוא יצר אצלי מאגר של ריחוק, כעסים והאשמות כלפי אימי.

הסרט מהווה עבור שנינו ניסיון ראשון - ואחרון - לשבור את השתיקה. נכונותה של אימי לשוחח איתי על נושאים אינטימיים ורגישים, שמעולם לא שיתפה אותי בהם קודם לכן, בחופשיות מוחלטת, תוך התעלמות מנוכחות המצלמה, יוצרת מסמך מרתק ורגשי, הן במישור של יחסי אם-ילד והן בזה של מצלם-מצולם.  האינטימיות הזו אפשרה לי לשרטט את דיוקנה של אימי כאישה מורכבת, אך מרשימה. אולם מעבר להיותו פורטרט של יחסים בין אם ובנה המבקשים תיקון, הסרט נוגע בשאלות רחבות יותר של יחסי הורים וילדים, זיכרון, אשמה וזקנה, על רקע מלחמת העולם השנייה וההשפעה שהייתה לה על חיי הניצולים – ועל חיי ילדיהם.