אף אחד לא רצה לפתוח את היומן של אבא אחרי מותו, כנראה משום ששתק כל חייו. לך תדע איזה שדים יקפצו ממקום שהיה נעול כל כך הרבה זמן. אני פתחתי. מטהאוזן, גוזן, קונצקריכן, מכות, רעב, קניבליזם, הומוסקסוליאזם. השדים חגגו. כמה מקומות היו מוכרים לי מלקסיקון השואה הישראלי, אבל היו כאלה שלא שמעתי עליהם מימיי, וכמו נלקחו משר הטבעות. הזויים, דמיוניים, חסרי ממשות. נסעתי לשם עם מצלמה כדי לשנות את גורלם. חצי דרך עשיתי לבד. את החצי השני כפיתי על אחיי, שלא הסכימו להשתתף בו גם כשזחלו במערות, יערות וצריפים הרוסים, שהיו קיימים רק בתוך יומן. זה לא סרט על השואה, כי רוב הזמן צחקנו. זה סרט על אינטימיות נדירה, שהחליפה כאב בהומור מתוק ומר.